<h1>ספר הנייר הלכ' עירובין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מבוי שהוא פתוח מצד אחד וסתום מצד אחד כזה ב עושה לו מרוח שהוא פתוח לר"ה לחי או קורה, ומשתתפין בני החצירות כולן שבמבוי בפת, לאפוקי נפשייהו, ומברכין על מצות עירוב, ומזכה לאחד מחביריו או לבנו ולבתו הגדולים אם נשאו, או למלמד שלו, אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים, דידם כידו. וכן הלכה. ובחצר ובמבוי צריך לזכות. ואם נפל הלחי או הקורה בשבת, הואיל ועירוב בשבת הותר בכל השבת כולו. ולחי עושין אותה מכל דבר שאין בו רוח חיים. ומבוי שהוא פתוח משני צדדין, עושין לחי או קורה מצד אחד, ומצד רוח אחר עושה צורת פתח, והוא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ואפי' מפולש לר"ה. ולחי שיעור רחבו במשהו. וכל אילו שאמרנו שמבוי ניתר, ה"מ בלחי וקורה והוא שיהו שני חצירות פתוחים למבוי ושני בתים פתוחים לחצר, וארכו מד' אמות ולמעלה ויתר על רחבו, דפחות מיכן נידון כחצר. והוא שלא יהא רוחב אלא עד עשר, אבל רחב למעלה מעשר עושה צורת פתח או לחי בכדי שיעור עשר וסותם בקנים או בכל דבר מן הכותל עד הלחי דלא ליהוי כפירצה. ואסור להשתמש תחת הקורה בפתוח לכרמלית, אבל פתוח לר"ה גמור מותר להשתמש תחתיה. ואם הניח הקורה למעלה מעשרים אמה ישפילנה. לחי העומד מאיליו שלא סמכו מאתמול לשם עירוב אסור לטלטל. צורת הפתח צריך היכר ציר, כאילו היה דעתו לתת שם דלת. ושיעור הקורה צריך שתהא רחבה כדי לקבל אריח טפח וחצי, ועוביה כל שהוא. והלכה כרבא דאמר לחי משום היכר והגאונים פסקו כאביי דאמר לחי משום מחיצה.
מבוי שהוא מקום שסתום מצד אחד ומצד השני מן החצירות שפתוחים לתוכו, ובחצירות פתוחים הרבה בתים בכל אחד, ואותו המבוי הוא סתום מראש אחד, ופתוח מראש השני לר"ה, ומן התורה מותר לטלטל לבני החצירות במבוי, ובבתים ובחצירות שיש לו שלש מחיצות, לפי שהוא רה"י, אבל חכמים אמרו שצריך היכירא בראשו שהוא לצד ר"ה, והוא לחי וקורה. קנה מכאן וקנה מכאן, וקורה על גביהם, והקנה הזקוף נקרא לחי. ומן התורה אינו נקרא ר"ה אלא שוק גדול רחב שש עשרה אמה, ושישים רבוא בני אדם עוברים בה בכל יום, ומפולש משער לשער, ופחות מכאן נקרא כרמלית, ובאו חכמים וגזרו שאפילו כרמלית יש לו דין ר"ה לעניין לאסור לטלטל מר"ה לרה"י. ולא מבעיא מרשות הרבים לרה"י, או לכרמלית, דאסור לטלטל, אלא אפילו מן מבוי למבוי, ומחצר לחצר, ומחצר לבית, ומבית לחצר, ומבית לבית, אסור לטלטל אם לא עירבו. וטעם העירוב לפי שהם מתחילה כל אחד רשות לעצמו, ועכשיו בשכל אחד נותן חלקו בעירוב הן מתאגדים ומתחברים ומתערבין יחד להיות כולם רשות אחת.
<h2>דף יז:</h2>
תחום שבת הוי אלפים אמה והיינו מיל ומיל הוי ריבעא דפרסאה ובמיל הוי חמיסר ריסי, וריס הוי שלש מאות ושבעים אמות ושני שלישי אמה כמניין רי"ס, והם מאמות שלנו מראש אמה שביד עד סוף העציל, קודא בלע"ז, והוא כפסיעה בינונית, ושיעור הפסיעות חמשת אלפים וחמש מאות וששים. ה"ג.
אל יצא איש ממקומו ביום השבת. המינים אומרים כמשמעו שלא יזוז ממקומו. והתשובה הוא שאמר ישעיה הנביא והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר, ואם היה אסור לזוז ממקומו האיך יבאו להשתחוות. אלא ודאי אל יצא ר"ל חוץ לתחום עירו. ולא ידעו חכמים שיעור מן התורה כ"א י"ב מיל כנגד מחנה ישראל אשר היו במדבר שהיא ארכו י"ב מילין. ואמר להם משה אל יצא איש ממקומו ממחנה ישראל, ובאו חכמים וראו שגם כן בחול אין רוב אדם הולכין ביום יותר, ונתנו שיעור אלפים אמה לכל רוח מעירו, אבל יותר אסור, ולמדו אלפים מג"ש, ממקום מקום, ומקום מניסה וניסה מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ, ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה. ושלשה מקומות צריך לדון בהן דין ערוב, ואילו הן. עירובי חצרות ושיתופי מבואות ועירובי תחומין. ובעזרת השם נפרש שתופי מבואות.
<h2>דף כג.</h2>
קרפיף הוא רחבה שאחורי בתים וזורעים מקצתן, והשאר מניחין לגדל עשבים לטייל, ופעמים שזורעין כן הקרפיפות כשעשו בניין הבית פתחו פתח הבית לקרפיף תחילה קודם שהקיפוהו מחיצות. והילך דינו, אם לא נזרע כלל אף הוא יתר על בית סאתים מותר לטלטל ממנו ולבית. ואם נזרע אם אין הקיפו כי אם בית סאתים ונזרע כולו אז ודאי מותר בכולו, דאינו כי אם בית סאתים, אבל אסור לטלטל ממנו ולבית, ומן הבית לקרפיף, ואם אינו נזרע אלא מיעוטו מותר לטלטל ממנו ולבית, דהוי כחצר ובטל, ואם הקיפו יתר מבית סאתים ונזרע רובו, או לכל הפחות שיעור מבית סאתים, הרי הוא כגינה ואסור, דדינו ככרמלית. ומ"מ אסור לטלטל בו כי אם בארבע אמות, והמיעוט שלא נזרע בטל ברוב שנזרע, ואם אינו נזרע אלא מיעוט אך ההיקף הוי יתר מבית סאתים אם מיעוט הנזרע לא הוי בית סאתים אז הוא מותר לטלטל ממנו ולבית ודינו כשאר חצר. ואם יש באותו מיעוט הנזרע בית סאתים דאז הוי דין הנזרע כקרפף ושאר הרוב שאינו נזרע כחצר, וחצר וקרפף מותר לטלטל מזה לזה ממקום שנזרע למקום שאינו נזרע, דרשות אחד הן, אבל מכל מקום אסור לטלטל מן הבית לתוך ההיקף ואף למקום שלא נזרע לפי שהוא נפרץ במילואו למקום האסור לו. והרוצה להתירו יעשה מחיצה גדר נמוך גבוה עשרה טפחים מן הנזרע לשאינו נזרע, ואז מותר לטלטל מן הבית לתוכו. וכן אם המיעוט הנזרע הוי יתר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו כי אם בד' אמות דפרוץ למילואו הוא למקום האסור לו. וטעם השיעור מד' אמות מן התורה מדכתיב שבו איש תחתיו. ומקום גופו הוי ג' אמות ועוד אמה ליקח חפץ תחת ראשו ויניח תחת רגליו.
<h2>דף לו.</h2>
נתן עירובו בגל של אבנים ונאבד, או נאכל, אם נאבד משחשכה עירובו עירוב, מבעוד יום אינו עירוב. ספק, כשר כר' יוסי.
<h2>דף מט.</h2>
רב צמח גאון ורב שלום ראשי מתיבתא שלחו דמי שיש לו בית בחצר חבירו ואינו אוכל שם שאינו צריך לערב דמקום פתא גרים. וכן שלח רב נטרונאי גאון. ה"ג. והיכא דאיכא תרי בתי ופתיח כוותא או בבא מחדא לחבירו, אי גביהא ההיא כוותא או פתחא מארעא טפי מי' טפחים, אין לטלטל מזו לזו אף על ידי עירוב, ואי מיתתאה מי' טפחים, רצו לערב מערבין ומטלטל מזו לזו. בית שמניחין בו ערוב אין צריך ליתן פת.
<h2>דף מט:</h2>
היה בא בדרך וחשכה לו טרם באו העיר והוא ארבעת אלפים מביתו, אם מכיר אילן או גדר אומר, שביתתי בעיקרו שהוא סמוך לארץ, מהלך ממקום רגליו עד האילן, ובלבד שיהא האילן באלפים ממקום רגליו ומהאילן עד לביתו אלפים אמה, נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים, והוא שיוכל להגיע לאילן או לגדר קודם הלילה אם היה הולך במרוצה בכל כחו אפילו ע"י הדחק, ואם אינו מכיר אילן או גדר או שאינו יודע דיני תחומין, יאמר כשתחשך שביתתי במקומי והולך עד אלפים אמה מאותו מקום שפירש עד לביתו.
היו שנים באים בדרך, האחד מכיר אילן או גדר ויודע דיני תחומין, והאחד אינו יודע, המכיר יאמר, שביתתנו במקום פלוני, ומוסר לו את שביתתו.
תחום שבת הוי אלפים אמה והיינו מיל ומיל הוי ריבעא דפרסאה ובמיל הוי חמיסר ריסי, וריס הוי שלש מאות ושבעים אמות ושני שלישי אמה כמניין רי"ס, והם מאמות שלנו מראש אמה שביד עד סוף העציל, קודא בלע"ז, והוא כפסיעה בינונית, ושיעור הפסיעות חמשת אלפים וחמש מאות וששים. ה"ג.
הלכה כר' יהודה דאמר אחד עני ואחד עשיר מערב ברגלו, פי' יצא חוץ לעיר בע"ש בסוף קרוב תחום אלפים אמה ויאמר שביתתי תחתי וישוב ללין בביתו. ולמחר ילך אלפים אמה ממקום שאמר שביתתי תחתי ובעיר שיכנס, כולה כארבע אמות, והלכתא תחומין דרבנן, והמערב עירובי תחומין, בעל הבית מערב לכל בני ביתו, אף שלא בידיעתם, אם לא מיחו, או שעירבו בני ביתו לעצמן ללכת במקום אחר.
<h2>דף נה:</h2>
האיש הבא למדוד אלפים אמה ממקומו ולהלך. מודד מקום שכלתה תחום העיר בבית האחרון, ואם סמוך לעיר בתוך שבעים אמה ושירים הם ד' טפחים. ובורגנים קבועים דלא דמי לבורגאני או בתים כל שהן ואפילו בית ע"ז או בית שנפחתה וחומותיה קיימין קצת או מתאוותא פי' עיירות וכפרים חרבים רק שנשאר מעט מחיצותיהן מהלך משם אלפים אמה לכל רוח, הם ואלכסון, או אם ירצה ללכת ארבעת אלפים ממקום יציאתו ממזרח למערב או אפכא, אז לא יוכל ללכת מצפון לדרום, אם לא להשתמש בד' אמות סביבו. ובמקומות הבנויים מכפרים, ואין בין זה לזה שבעים אמה וארבעה טפחים, מהלך כמה פרסאות בשבת מכפר לבורגנין, או מבורגנין לכפר, ויש לו אלפים אמה ממקום כפר האחרון דעיבורא דמתא כמתא דמי שנ' ויהי בהיות יהושע ביריחו ודרשי' בעיבורא דיריחו. ומדידת אלפים מודדין בקדירת הרים וגיאיות דרואין כאילו הן מישור.
<h2>דף ס:</h2>
ואם כלו האלפים מן האילן בחצי העיר שהוא הולך שם אינו יכול להלוך משם והלאה כלל. וכן במערב תחומים אם כלתה התחום בחצי העיר או בפחות אל יהלוך משם והלאה, אבל אם הוא מובלעת בתוך האלפים אפילו אם היא רחבה או ארוכה אלף מיל מהלך כולה ומחוצה לה ומשלים הנחסר מאלפים אמה ממקום עירובו.
<h2>דף סב:</h2>
הדר עם גוי בחצר אינו אוסר עליו, אם ישראל יחידי דר שם, אבל אם הם שנים ישראלים הם אוסרים זה על זה. אבל יחיד אינו אוסר דהלכה כר' אליעזר בן יעקב דמיקל בעירוב.
ופסק ר"י, ישראל בבית יחיד עם בני ביתו הדרים בעיר מוקפת חומה שאינה פרוצה, בעשר במקום אחד, ודלתותיה נעולות בלילה רוב פעמים, מותר לטלטל בכולה, מאחר שהוא יחידי. ואם הם שנים פסק הה"ג שצריך לשכור רשות כל הגוים היושבים שם. ואם שכרו משומרי העיר הגובים יציאת העיר במקום אחר שוכר מאותם פרנסי העיר ובידיעת יושבי העיר. גוי הדר עם שני ישראל בחצר אין תקנה לטלטל בחצר אם לא שישכרו רשותו ממנו, או ששכרו בבית הגוי מקום להניח בו תיבה או קורנס, או מדוכת אבן, או כל דבר שאינו מטלטל בשבת. ושוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, ואפילו בשבת, ואפילו מאשתו ומשכירו ולקיטו. ואפילו שכירו ישראל שוכרין ממנו. ישראל וגוי הדרים בבית אחד והם שותפין בבית, ישראל אחר הבא לדור שם צריך לשכור מן הגוי, ויערבו שניהם יחד ואחד שוכר עבור כולם. גוי שהשכיר מן הגוי, אם אין בעל הבית יכול לסלקו עד זמן ידוע, שוכרין מן הדר בבית, ואם יכול לסלקו כל זמן שירצה שוכרין מן בעל הבית ולא מן הדר בבית.
<h2>דף סד.</h2>
ומעשה בא לפני רש"י ע"ה בחופה ששכחו ולא עירבו הבתים וצרכי הסעודה היה בבית אחר, והורה שיעמוד בעל הבית אשר הסעודה בו ויבטל רשותו לבעל החופה, ויוכלו לטלטל מבית זה לבית זה, רק שהמבטל רשותו יעכב חדר לעצמו שלא יבטל רשותו ויאסר להוציא מאותו חדר לבית כדי לעשות היכרא, שלא תשתכח תורת עירוב מן בית לבית. ור"ת חולק עליו. אמנם רבי' יצחק הזקן הורה כרש"י ע"ה ומעשה רב.
<h2>דף סח:</h2>
שנים הדרים בחצר אחד, ושכחו ולא עירבו, זה מבטל רשותו לזה עד שיוציא ויכניס כל צרכיו, וזה חוזר ומבטל לחבירו עד שיעשה גם כן כל צרכיו, דהלכתא כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. וכן פסק האלפסי. וכשאדם מערב בפת אל יערב בדבר שלבו נוטה שיצטרך לו לאכול בשבת, כגון קשטיל בלעז או פטנה כל שהכין לכבוד שבת, לפי שאין גומר בלבו לבטל דבר הצריך לו וביטל השיתוף.
<h2>דף סט:</h2>
אנשי החצר ששכחו ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו בחצר. וכן האחר לחבירו. ואם אותו שביטל רשותו שכח והוציא בין בשוגג בין במזיד היה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר בשוגג. ופסק רב משה גאון כר' יהודה דמתיר. אחד מבני חצר ששכח ולא עירב עם האחרים יבטל רשות ביתו וחצירו לכל בני החצר, ומועיל לו להם להוציא ולהכניס לכל בתי החצר, ובחצר דהוי אורח אצלם, ובלבד שיבטל לכל אחד ואחד רשותו ואז הוי כאורח ואינו אוסר. ואם אותם שעירבו בטלו רשותם לזה יחידי שלא עירב, הוא מותר שהרי כל הרשויות שלו והם אסורים בכל הבתים ובחצר, דרבים לגבי יחיד לא משוינן כאורחים. היו אילו שלא עירבו אוסרין זה על זה, ואפילו חזר האחד שלא עירב ובטל רשותו לחבירו שלא עירב אסור, מאחר שבשעה ביטול, המערבין היו אוסרין זה על זה. היו שלשה בעלי בתים בחצר או עשרה, השנים עירבו והאחד לא עירב, והאחד שעירב בטל רשותו לזה שלא עירב, אין מועיל שהרי חבירו שעירב ע"י אוסר עליו, אבל השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב, וחבירו שעירב מבטל לו ג"כ וחבירו כי גם הוא עירב. ואם מת בעל הבית באותו שבת, יורשו מבטל רשותו. ואם אותו שלא עירב בטל לשנים שעירבו רשות חצירו ורשות ביתו לא בטל, או אפילו בטל רשותו סתם ולא פירש ביתו וחצירו רשות חצירו שבטל מבוטל ורשותו ביתו לא ביטל, לפיכך אסורים כולם להוציא מביתו לחצר. ובתים שלהם מותר להוציא מהם לחצר ולא מבתיהם לביתו. ואם בטל גם הוא רשות ביתו, הכל מותר שהוא כאורח אצלם שאינו אוסר. פסק הגאון בטל רשות מחצר לחצר כר' יוחנן וה"ה מבית לבית.
<h2>דף עב:</h2>
הגהה. דאיתמר האחין שאוכלין על שולחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין לערב כל אחד ובמקבלי פרס שאנו אבל אם אין מקבלין פרס אין צריכים לערב מאחר שהם אוכלים מככר של אביהן.
<h2>דף עד:</h2>
הבא בספינה בשבת אין צריך לקנות רשות מן הגוי בעל הספינה, וכולה כארבע אמות. עיירות שכולם ישראלים מערבין החצירות לעצמן ומערבין בשבילם. ישראל משומד שאינו משמר שבת הוי כגוי דאינו מועיל בטול רשות וצריך לשכור ממנו.
<h2>דף עו.</h2>
הג"ה. חלון שבין שתי חצירות בתוך עשרה לקרקע צריך לערב יחד השתי חצירות אם רצו לטלטל מזו לזו, אבל חלון שבין שני בתים, אם הוא רחב ארבע' על ארבע' דינו כפתח, ואם רצו לטלטל מערבין, פחות מכאן לא חשיב פתח. כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה, אם יש סולם נסמך לכותל שעולים עליו הרי הוא כפתח ואם רצו מערבין יחד.
<h2>דף עט:</h2>
עירובי חצירות הילך דינן הכי בתרי דבעי לטלטולי מביתא דמר לביתא דמר, אי נמי מחצר לחצר, או מבית (לחדר) [לחצר] והן לשני בני אדם, ואפילו הם מאה בעלי בתים בדיורי החצר, כולהון צריכין לערב בהדי הדדי, והדר משתרי להו לטלטולי כל חד ברשותא דחבריה. וכך יעשו יגבו מכל אחד ואחד ככר שלם ואפילו כל שהוא ומניחים אותו עירוב באחד מן הבתים, והוא שיש בו ד' אמות אורך וד' אמות רוחב ולא פחות, וקודם שיצניעהו יאמר לאחד מבני הבתים אחרים זכו אם העירוב משלו ואם משלהם צריך להודיעם ויברך ברכה זו. בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב, בדין יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי ולטלטולי מבית לבית ומחצר לחצר ומחצר לבית ולכל ישראל הדרים בחצר או בבתים האילו. כך יוצא. והדר מצניעין ליה בחד ביתא וכדין השיתוף ממבוי. ומותר ע"י העירוב לטלטל מבית לבית (ומחדר) [ומחצר] לבית. אם יש לכל אחד פתח פתוח לחצר או למבוי אבל אם כולם יוצאים בפתח אחד ואין רשות הגוי באמצע, פנימים נותנים עירובם ודי בכך. ואפילו כל אחד אוכל מככרו, כיון שאפייתם ובישולם יחד. אמנם המחמיר יערב בלא ברכה, דקיימא לן מקום פיתא גורם. ומקבלי פרס דווקא אמרו דצריך לערב, אבל אינן מקבלי פרס אין צריך לערב. ובית הפתוח מפתח אחד לחצר ומצד אחד למבוי אחר צריך לערב בשנים עירוב בחצר ושיתוף במבוי. ואם שכח ולא נשתתף אסורין כל בני חצירות שבמבוי להוציא למבוי כמו אם שכח אחד מבני החצר לערב שאוסר על כל בני החצר.
<h2>דף פ:</h2>
הגהה. ושיעור שתופי מבואות שיעור מזון ב' סעודות. והמערב לכל בני המבוי בידו לעשות משלו, ואין צריך להודיע לבני החצר, או לבני הבית, או בני המבוי דזכות הוא להם, וכשהוא מזכה להם מזכה על ידי הגדולים, וצריך שיגביה מן הקרקע טפח ואומר: זכיתי לכל בני המבוי, ומערבין ומשתתפין מבעוד יום כל כך שיהא מצוי ואפשר לאוכלו כל בין השמשות. ואם נאבד או נשרף מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. ואם ספק, אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר. ואם עירב בשיתוף המבוי בפת, לדברי רש"י צריך לערב בחצר, שלא תשתכח תורת עירובי חצירות מן הבאים. והאלפס פירש, שאין צריך לערב בחצירות, מאחר שנשתתפו בפת, דהרבה יש הכירא. אמנם מפני דרכי שלום מערבין. דמעשה היה בשתי נשים שהיו שונאות זו את זו ושלחה האחת חלקה מהעירוב לבית חבירתה על ידי בנה הקטן ולקחה ונשקה ונתנה לו אגוזים ומיני פירות, כשידעה האם כך עשתה שלום עם חבירתה, וזהו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף פב.</h2>
ואין מערבין אלא בדבר מצוה כגון לתפילה ולדרשא ולבית האבל ולבית המשתה של סעודה מצוה וכיוצא בו. לעולם אם שבת אדם בעיר גדולה כאנטוכיא או כפס הגדולה, מהלך כולה וחוצה לה אלפים אמה.
<h2>דף פב:</h2>
עירובי תחומים כיצד עושין, נוטל חבית של יין שיעור מזון שתי סעודות, ולדידן בפת, ומזכה לכל בני העיר ובידיעתם, ואומר הרי זה לכל בני העיר, ומשלחו לסוף תחום העיר שהיא אלפים אמה ביד בנו ועבדו ושפחתו המודים בעירוב, ומצניעו במקום המשתמר בקרקע, או במקום אחר. ובשעה שיקנה העירוב לאותו שמוליכו יברך על מצות עירוב ויאמר, בדין יהא שרי לנא ולפלוני ופלוני הדרים בעיר הזאת להלוך ממקום זה שניתן העירוב אלפים אמה לכל רוח. ולמחר ילכו משם אשר ינתן העירוב אלפים אמה.
<h2>דף פו.</h2>
המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אינו אוסר, אחד נכרי או ישראל, אבל המניח ביתו והלך לשבות באותה עיר אצל בתו אינו אוסר, אצל בנו הרי זה אוסר, לפי שאינו מסיח דעתו מלחזור בשבת.
